לחיות את החיים

לאוהד היו תחביבים, המון תחביבים. כל דבר שראה מולו, הוא בחר לנסות ולבדוק. אופנועים, קפיצה חופשית, סקיבורד. כל סוגי הספורט. פוקר עם חברים, ברידג' עם אבא. בטיול הגדול לאוסטרליה ולניו-זילנד הוא הספיק להוסיף לרשימה עוד התנסויות כמו קורס גלישת גלים, שנירקול, קייאקים, אבובים...
חייו של אוהד היו אמנם קצרים, אך מלאים ומהנים.



אחד התחומים האהובים על אוהד היה משחק הברידג'.

משחק הברידג' במשפחה היה גם שילוב דורות. החלה במשחק הסבתא רבה של אוהד, המשכנו בזה אני הסבתא של אוהד ובעלי ז"ל, לאחר מכן הצטרף למשחק גבי ובהמשך אוהד. השתתפנו בתחרויות רבות והישגנו תוצאות ודרגות גבוהות.
אוהד, למרות גילו הצעיר, (התחיל לשחק בגיל 10) תפס את כללי המשחק, השתפר במהירות רבה וזכה בגביעים בתחרויות רבות. ברוב התחרויות אוהד היה בן הזוג של אבא שלו (ברידג' הוא משחק זוגות) ולפעמים שיחק איתנו. משחקו של אוהד היה מחושב, מלווה בשיקול דעת לפני כל מהלך. עם הרבה סבלנות, רמת ריכוז גבוהה, ושאיפה להצלחה.
אוהד היה שחקן טוב, ולכן זכה להצלחות רבות. אבל חשוב מכך היו תכונותיו שבאו לידי ביטוי גם בשולחן הברידג'. החיוך, היחס החם לכולם, הקסם האישי, שימחת החיים, ההתחשבות בכולם הפכו אותו לשחקן אהוב על כולם. אוהד מעולם לא התרגז תוך כדי משחק הברידג' (תכונה די נדירה אצל הרבה משחקני ברידג'), במרבית התחרויות אוהד היה השחקן הצעיר ביותר, וגילם של רוב המתחרים היה יותר מפי 3 מגילו.
למרות זאת, הוא היה איש שיחה עם כולם וידע ליצור את החיבור הנכון שכולם אהבו.
אוהד הגיע לתחרויות השבועיות ישירות מהצבא, בדרך כלל ברגע האחרון. למרות האיחור, הוא אף פעם לא התיישב לשחק לפני שניגש קודם לשולחן שלי ושל מיקי כדי לתת לנו חיבוק חם ונשיקה. הוא חימם את ליבנו בכל מעשיו. תמיד היינו גאים בו.
סבתא ורה


אוהד החל ללמוד ברידג' בגיל צעיר ונמשך למשחק.
בנתניה לא היו שחקנים בני גילו ואני ניצלתי את ההזדמנות בשתי ידיים והחלנו לשחק בתחרויות שבועיות כבני זוג למשחק. תמיד חיכיתי לשעות האלו. אלו היו השעות שלנו - רק שלנו.
גם כשאוהד עבר לגור בתל אביב, לא ויתרנו על המפגש השבועי ואחת לשבוע הייתי נוסע לתל אביב, פוגש את אוהד ומשחק אתו בתחרות ברמת אביב. המפגשים היו מהנים, מעניינים ויצרו קירבה מיוחדת. הם תמיד התחילו בחיבוק עז ונשיקה אמיתיים ולא רק כדי לצאת ידי חובה, התעניינות במה חדש ומה שלום כולם ורק לאחר מכן המשחק.
בשנים הראשונות אוהד היה שומע הערות לגבי המשחק, מקשיב, מפנים ומשפר את משחקו. ככל שבגר ומשחקו השתפר, גבר גם בטחונו העצמי (שמעולם לא היה קטן). הוא כבר לא קיבל כל הערה בעיניים עצומות, אלא חשב, בחן והעיר את הערותיו כשחשב אחרת. תמיד בנועם, בשקט בכבוד. לא היה ערב אחד שבו לא זכינו במבטי קנאה מצד המשתתפים האחרים בתחרות. רבים גם מצאו לנכון להגיד לנו כמה היו גם הם רוצים להגיע למצב כזה עם ילדיהם. ואני - ליבי התמלא שמחה וגאווה.
תחרויות הברידג' היו לנו המצע ומקום המפגש לפגישות שכה אהבנו. בזכות הברידג' זכינו לשעות איכות של אב ובנו, שעות שלא ישובו עוד.
אבא גבי



אוהד והפוקר

אוהד מארגן ערב פוקר -
אוהד: "טוב, הכל סגור, מחר בשעה 21:00 כולם משחקים... אתה בא ?" (אוהד שואל ולא משאיר הרבה מקום לספק).

אני: "אני בא, איפה משחקים?"

אוהד: "אצלך!" (מחייך).

זה רק אחד מהרגעים היפים שעולים אצלי ברגע שאני מנסה להיזכר באוהד באחד מתחביביו - משחק הפוקר.

אוהד היה שחקן פוקר משכמו ומעלה, היו לו את כל מה ששחקן פוקר ברמה גבוהה צריך: הוא ידע "לקרוא" את יריביו, להתל בהם, להלחיץ אותם, לקחת סיכונים מחושבים. לסחוף ולהלהיב.

מעבר לזה, לאוהד היו גם לא מעט גינונים של שחקן מקצועי (משקפי שמש, קפוצ'ון ועוד).

האמת היא שאני מתקשה לתאר את גדולתו של אוהד כשחקן ואת רגעיו היפים עם שני קלפים ביד וערימת ז'יטונים מונחת לידו (לפחות רוב הזמן). אוהד מ-א-ו-ד ! אהב לשחק, מי שזכה לשחק איתו, ודאי יודע זאת.

לאלה שזכו לשחק איתו, ולאלה שלא, אנסה להביא כמה דוגמאות לאוהד ומשחק הפוקר, זו לדעתי הדרך הטובה ביותר לבטא את הקשר של אוהד למשחק.

אוהד סוחף את כל הפאב -
אחת לשבוע בערך, אוהד ואני יצאנו לשחק פוקר בפאב ברחוב בדיזנגוף.

הצטרפנו לשולחן, ושיחקנו מול שחקנים שפגשנו לראשונה.

באחד הפעמים, אוהד הימר על כל הקופה שלו, הוא והשחקן היחיד שנשאר מולו חשפו את הקלפים שלהם ונפתח הפלופ (שלושה קלפים ראשונים מתוך חמישה שנחשפים בפוקר מסוג: "טקסס הולדם")

אני לא בטוח שאני זוכר אילו קלפים היו לאוהד ולשחקן היריב, אבל אני זוכר שאוהד הבין מהר מאוד שהוא הולך להפסיד את כל הקופה, אלא אם כן באחד משני הקלפים שעוד לא נחשפו יגיע הקלף "8".

אין לי מושג מאיפה זה בא, אבל זה בדיוק מה שקרה באותו רגע:

אוהד: "תנו לי שמונה!, אני צריך שמונה!, אני חייב שמונה!"

כל הפאב: "שמונה, שמונה, שמונה..."

כנראה שכולנו צעקנו ממש חזק, כי השמונה הגיע. היה קשה למחוק את החיוך של אוהד למשך כל אותו הערב.

טוב הלב של אוהד ומשחק הפוקר
פוקר משחקים בשביל לנצח, זה ברור לכולם, ולדעתי לאוהד היה חשוב לנצח יותר מכולנו.
למרות זאת, כשלאוהד לא היה נעים לראות שאחד מהשחקנים שנהג לשחק איתנו (יורי, זה לא אתה), שוב הולך לחזור לביתו כשהוא מפסיד את כל הקופה, אוהד פרש מהמשחק אף על פי שבוודאות הוא עמד לזכות בכל הקופה.

אוהד ללא ספק היה שחקן פוקר עם נשמה גדולה.

אוהד מארגן טורניר פוקר לקראת הנסיעה שלו -
כמה ימים לפני הנסיעה שלו, אוהד ארגן טורניר פוקר שעליו עמל לא מעט.

המשחק כלל שני שולחנות מלאים, אוהד הסביר לכולם מהם כללי הטורניר, והמשחק יצא לדרך.

האמת שמסיבות כאלה ואחרות, הפסדתי די מהר, ואני לא זוכר את תוצאות הטורניר.

דבר אחד אני זוכר טוב מאוד, הוא "אילץ" אותי לסיים מוקדם (יום לפני) ארוע שהיה לי חלק בארגון שלו באזור מצפה רמון כדי שאוכל להגיע לטורניר הנ"ל.

ככה זה כשלאוהד חשוב משהו, קשה לשכנע אותו אחרת והוא ללא ספק ידע לעשות מה שצריך כדי שזה יקרה.

אוהד אהב ללכת על כל הקופה
" היא הכרזה של שחקן פוקר המהמר על כל הקופה שברשותו. All in"

אוהד אהב לעשות שימוש בהכרזה הנ"ל, היה לו הרבה יותר אומץ מכל השחקנים שאני מכיר, ולא אחת הוא עשה שימוש בהכרזה הזו מספר פעמים ברצף - נדיר מאוד לשחקן שמכיר את הכללים ויודע לשחק.

אוהד היה מאוד תחרותי וללא ספק לא אהב לצאת מהמשחק מופסד.

החתירה של אוהד למצויינות, באה לידי ביטוי במשחק. מבחינתו גם הפסד קטן שקול היה להפסד של כל הקופה. זו אחת הסיבות שבגללם אוהד עשה לדעתי שימוש מרובה בהכרזה הנ"ל.

הימור על הימור -
אוהד לא הסתפק בהימור שבמשחק, וכשלחלקנו היה ספק מי שחקן פוקר טוב יותר, אוהד הציע שהמפסיד יכפיל את סכום הזכייה למנצח מבין שנינו.

הצעה זו גרמה להרמת גבה מצד רובנו, אבל כדי להוכיח אחת ולתמיד מי טוב יותר, היה קשה לסרב להצעה כזו.

שיחקנו מספר פעמים במתכונת הזו. אוהד ניצח ברוב הפעמים וסכום קופתו הוכפל.

התברר שאוהד שיחק טוב יותר!

גילוי נאות: אני אדבר בשם עצמי, אבל אני חושב שיש עוד רבים ששותפים להרגשה זו, מאז שאוהד נהרג, המשחק איבד הרבה מטעמו.

מעטים הפעמים בהם חזרתי לשחק, וגם במעט הפעמים בהם שיחקתי, לא חשתי הנאה מרובה.

מקווה שהדוגמאות שהבאתי המחישו במעט איך מרגיש מי שמשחק עם הגדול מכולם.

לסיכום, לא אגזים אם אומר שמשחק פוקר בלי אוהד, זה כמו לשחק פוקר בלי אס.

יואל




אוהד אהב את כל סוגי העיסוקים שיש בהם אדרנלין, ובכלל זה הימורים והתערבויות. הוא אהב לשחק פוקר באינטרנט בשלל אתרים, לשחק פוקר עם חבריו (עדיף פעמיים בשבוע ואי-אפשר רק 20 שקל - זה מעט מידי, צריך 50 עם rebuy), להמר בקאזינו כשמתאפשר במסגרת הטיול בחו"ל, אבל בעיקר (וזה רק בגלל שאת ההזדמנויות הללו העמידו לו החיים בשפע) - להתערב על כל דבר שזז.

"אני מתערב איתך על פחית קולה שהבא שנכנס לחדר זה פלוני אלמוני וכשייכנס הוא יגיד ככה וככה" היה משפט טיפוסי של אוהד בסיום ארוחת הצהריים שאכלנו בצבא כשהבאנו אוכל מהבית ולאחר שלעסנו אותו במהירות.

"חמש שקל שבסופר למטה אצל הדתיים נגמר הפסק זמן" - לא צריך באמת סיבה להתערב, כל סיטואציה מעמידה שלל הזדמנויות טבעיות. מפתיעה העובדה שאוהד היה גם זוכה ברוב ההתערבויות הללו - אולי בגלל שניסח אותן בצורה מתוחכמת כך שייראו כאילו מדובר בסיפור אקראי מהחיים, אך בעצם היה לו ידע מוקדם כלשהו? את התשובה לא נדע.

כמובן שכל סיפורי ההתערבויות וההימורים הולידו ים של סיפורים מצחיקים עד דמעות שאוהד היה מספר יום למחרת.
"אל תשאל אחי אני ממש מבואס - אתמול הפסדתי 100 דולר באיזה אתר שהייתי בטוח שפיצחתי את השיטה שלו" - היה אומר בבוקר של יום כלשהו. "אחי, אתה לא תנחש באיזו התערבות הרווחתי אתמול 100 שקל" - הייתה יכולה להיות התחלה של סיפור שבסיומו כולנו התגלגלנו מצחוק על הרצפה.

החיים של אוהד היו מלאי עניין ואת העניין לא הייתה לו שום בעיה למצוא גם בסיטואציות הכי שגרתיות שיש.

יורי



חופשת סקי
יום חורפי אחד, בתחילת 2003, אוהד שאל אותי: מה אתה אומר שנטוס לעשות סנובורד ביחד? אני אפילו לא ידעתי מה ההבדל בין סנובורד לסקי, אז אוהד דאג לעדכן אותי בפרטי פרטים שסקי זה פאסה, ישן, וכל המבוגרים עושים סקי, אבל סנובורד, זה עם קרש אחד במקום זוג מגלשיים, זה מגניב, זה של הצעירים וזה הרבה יותר שווה. אין מה לומר.. השתכנעתי!

מאותו הרגע אוהד לא הפסיק לחפש חנויות לרכישת ציוד ויעדים שווים לחופשה.

קנינו יחד את חליפת הסקי בחנות בת"א והתכוננו לטיול מאורגן של שבוע באנדורה (נסיכות קטנה בהרים שבין ספרד לצרפת).

נחתנו בברצלונה ונסענו באוטובוס כ- 3 שעות לאנדורה. כשהתקרבנו וכבר ראינו שלג מבצבץ בקצוות ההרים, אוהד לא הפסיק להתלהב למראה השלג.

ביום הראשון לקח לנו קצת זמן להסתגל לעמוד על הסנובורד מבלי ליפול, אבל אוהד תפס את זה הרבה יותר מהר ממני. וכבר בהפסקת צהריים החליט שבמקום לרדת ברגל מסביב, כדי להגיע למסעדה שבמורד ההר, נרד קטע קטן ותלול של כמה עשרות מטרים במסלול האדום (להבדיל ממסלול ירוק ללימוד או כחול למתחילים). כמובן שאוהד גלש את זה די טוב, אני הספקתי ליפול כמה פעמים.. אבל הגענו בשלום למסעדה.

ביום השני כבר עלינו על גבעה קטנה ולמדנו איך לעשות פניות עם הסנובורד. למחרת אוהד כבר גלש מצויין ואני שכל הזמן נפלתי וקברתי את עצמי שוב ושוב בשלג, ניצלתי את המנוחות התחופות בכדי לצלם אותו חולף על פני בגלישה. היינו שבוע שלם באנדורה ונהנו מאוד.

שנה לאחר מכן טסנו שוב יחד ל"סנט ג'והאן" שבאוסטריה, את תיאור החוויה המיוחדת שהייתה לנו ביום הראשון שלנו שם, ("כשסגרו עלינו את ההר"), תמצאו בפרטי פרטים ביומן הזיכרונות..

מאז אוהד הספיק לטוס עוד מספר פעמים לחופשות סנובורד, ליעדים שונים עם חברים שונים. גם לי יוצא מידי שנה לגלוש ובכל פעם כשאני מגיע לפסגה הכי גבוהה באתר הגלישה שבו אני נמצא, אני לא שוכח להודות ולהיזכר במי שגילה לי לראשונה את החוויה המדהימה הזאת!

רן





עולם הכדורגל ובעיקר מכבי נתניה, היו חלק מאוד משמעותי בחייו של אוהד.
כמעט כל שיחה בינינו התחילה על כדורגל, מינימום פעמיים בשבוע. אפילו השיחה האחרונה בינינו עסקה בכדורגל. תמיד היה לו מה לומר הן על כדורגל ישראלי והן על כדורגל עולמי. דיונים אינסופיים על שחקנים וקבוצות. לעיתים שיחה שתכליתה היה לקבוע להיפגש נמשכה רבע שעה רק על כדורגל, ועוד שתי דקות בסוף כדי לקבוע את המפגש. כנראה בזכות העובדה שמעולם לא הבנתי דבר וחצי דבר בכדורגל עולמי, למעט שמות הקבוצות, אוהד מצא בי פרטנר טבעי להשמעת המונולוגים שלו בנושאים דוגמת: "מסי שחקן מצוין, אתה לא יוכל לומר שלא. אבל כ-ר-ג-ע ואני מדגיש כ-ר-ג-ע הוא לא שחקן כזה טוב כמו שעושים ממנו. אולי בעוד שנתיים-שלוש נראה, אבל כ-ר-ג-ע הוא עוד לא. ברצלונה מעולה, הכי טובה בעולם. אבל זה לא בזכותו, עובדה שבנבחרת הוא לא עושה כלום.."

כשהמונדיאל היה בגרמניה, אוהד טס לשם. כמדומני הוא נכנס רק לארבעה משחקים ("אתה יודע כמה זה עולה? הון! אחי, אתה לא מבין...") אבל בכל זאת הלך למשחקים ללא כרטיס, רק כדי להיות ליד האצטדיון ולהנות מהאווירה. הקטע שלו לבוא כדי להנות מהאווירה היה גם בטיול האחרון, עת נכנס למשחק קריקט מבלי להבין דבר, אבל נהנה מאוד מהאווירה שם ("אחי, לא הבנתי כלום, אבל בגמר גביע אצלנו אין אווירה כזאת).

חסרות לי מאוד השיחות איתו. ביחד עם אוהד, מבחינתי, נקבר חלק גדול מהעניין האישי שלי בקבוצות כדורגל. למרות זאת, כשאני שומע כשמכבי נתניה מצליחה, אני מדמיין את השיחה שאוהד בוודאי היה עושה לי אחרי כן. שיחה שמתחילה בשאגות שמחה אמיתיות, כאחרון הבבונים חסרי החולצה באצטדיון: "וואוו! נננתניה! אותך אני אוהב, עמוק בלב! אחי, ראית את נתניה? אה? יה אללה אני בשוק! כלומר אני לא מופתע, אבל בכל זאת: זאת קבוצה! 6:2. מי עשתה 6:2 העונה? רק נתניה. הנה תראה מה הפועל עשו? שום דבר ועוד מול מי? בני סכנין. מה מכבי עשתה? קיבלה 3:0 ועוד ממי? מהפועל עכו... נתניה ניצחה את שתיהן. זאת קבוצה! יאללה, אתה בא איתי שבוע הבא, כן? אתה חייב לבוא! הולכים לנצח את.."

אוהד הלך בעיקר למשחקי בית, אבל יצא לי להיות איתו גם לא מעט במשחקי חוץ. אני זוכר שפעם היינו באצטדיון בכפר סבא ואוהד צחק על זה: "זה לא יאומן הקטע הזה של משחקי חוץ. לי זה לקח רבע שעה להגיע לפה. אחי, למשחק בית לוקח לי פי שניים זמן, שלא לדבר על למצוא חניה. אבל למשחק בית באים אלפיים, ופה בקושי מאתיים. ולמה? כי קוראים לזה משחק חוץ".

במשחקים עצמם אוהד חגג בעיקר אחרי גולים, ואחרי שריקת הסיום, אם ניצחנו. שאר הזמן הוא היה מאוד מתוח. היו לו תיאוריות מרשימות על באיזו דקה נתניה תכבוש, ושאם היא לא כבשה מחצית ראשונה אז היא כבר לא תנצח. אם נתניה הצליחה להשוות בדקה 68, אוהד לא התרגש מזה ואפילו נזף בי: "אז מה? מה כבר יעשו עם זה? היו צריכים לסיים את זה מזמן. עוד שניה יקבלו פה גול ונגמר הסיפור". אם אכן נבואתו התגשמה – הוא הרי צדק. אם לאו – זקף את המזל הטוב לזכותי. אוהד טען שאני הקמע של נתניה, ולראיה למעט משחק אחד בחצי גמר גביע המדינה, מעולם נתניה לא הפסידה במשחק אליו הלכתי עם אוהד. בית/חוץ, אוהד תמיד קרא לי לפני משחקים חשובים.

במשחק עצמו הוא לא שר ועודד לאורך המשחק. הוא בעיקר היה מרוכז במשחק עצמו. אוהד אהב לעמוד קרוב ל"גרעין הקשה", כדי להנות מהאווירה, אבל לא השתתף בשירים שלהם. הוא כן השתתף בזריקת ניירות כשהשחקנים עולים, או בלהרים את הצעיף שליווה אותו תמיד.

אם שחקן עזב את נתניה והצליח בקבוצה אחרת, אוהד תמיד אמר "זה כי הוא שיחק בנתניה, רואים. אם תיקח את כל מי שנתניה שיחררה, אף קבוצה לא יכולה לנצח אותנו. באמת. הנה תראה נתניה שחררה את...". אוהד מעולם לא בא עם שעון (או מטריה) אבל היה לו מאוד חשוב כל פעם שאמדוד זמן, ומדי 5 דקות הציק לי לגבי כמה זמן עבר. כשנתניה כבשה, לא חשוב מה הייתה התוצאה, כמה זמן עבר, ומי היריבה הוא תמיד היה אומר לי: "אמרתי לך!!" ואם נתניה ניצחה הוא היה קופץ עלי ומחבק אותי ואומר: "אמרתי לך שאתה הקמע שלנו, עכשיו אתה חייב לבוא כל משחק!".

אוהד הוא הרבה דברים בעיניי. אבל מכבי נתניה בשבילי, זה רק אוהד.
מאז האסון הפסקתי ללכת למשחקים בכלל, למעט שני משחקים. בשני המשחקים האלו נתניה לא ניצחה (תיקו והפסד). הבנתי שפג הקסם, או שמעולם לא אני הייתי הקמע. בשני המשחקים האלו יצאתי החוצה ושמעתי בדמיוני את אוהד אומר לי: "קצת קשה, נשברים? איזה אוהד אתה?, תעודד בכל מצב. אז אתה בא משחק הבא, כן? אתה חייב לבוא! יש משחק חשוב, אחי! אין מצב שאתה לא בא! אני בא לאסוף אותך! אם אתה לא בא נפסיד ואז אני כל השבוע אאשים אותך... אז מה אתה אומר?"

אור



הדבר הראשון שעולה לי לראש כשאני נזכר באוהד משחק כדורסל הוא התשוקה האדירה שלו למשחק ולניצחון. על מגרש הכדורסל הוא מעולם לא היה השחקן המהיר ביותר או החזק ביותר, אך תמיד חיפה על כך בתבונת המשחק שלו, בנחישות שלו גם במצבים קשים ובמחוייבותו לחבריו לקבוצה. מדי פעם היה מפתיע עם מהלך לא צפוי מלווה בקריאת התלהבות (או בקללה עסיסית) וגורם לכולם לגרד בפדחתם למשך דקה או שתיים....

כמו בכל דבר אחר בו בחר להיות מעורב, אוהד הלך עם תחביב הכדורסל שלו עד הסוף. הוא היה הראשון להתקשר לכולנו ולנדנד לנו שבוע מראש שלא נשכח להגיע ביום שישי. הוא היה הראשון להציע את הרכב שלו לאסוף ולהחזיר את כולנו בימים בהם עוד היינו צעירים ורכב היה מצרך נחשק במיוחד. הוא גם היה הראשון להתעצבן מכל אי צדק וחוסר הגינות כאשר חשב שהבחין בהן במגרש הכדורסל. מהיר להתלקח ונחוש בצדקתו מייד ידענו שהנה זה מגיע - אוהד היה נכנס למקום המיוחד הזה שלו והיה מסוגל להתווכח עד צאת החמה לתיקון העוולה התורנית. המדהים מכל בעיניי היה, שככל שהאדם איתו התווכח היה קרוב אליו יותר, כך הלהט שלו לשכנע, להסביר ולתקן היה עז יותר. מריבות האוהבים שלו עם רועי במגרשי הכדורסל של כפר סבא ורעננה הפכו בזמנו לאגדה של ממש שזקני השבט עדיין מספרים אותה לילדיהם...

באהבתו למשחק הכדורסל, למשחק הוגן והגון ולחבר'ה טובים, אוהד היה הדבק שהחזיק אותנו יחד במשך 8 שנים ארוכות. בתקופה מלאה באי ודאות, בצמיחה ובהתחלות חדשות, שבה כולנו הפכנו מילדים לגברים, ההתעקשות של אוהד על קיום מפגשי הכדורסל, סיפקה לנו מפלט של ודאות ועוגן במים סוערים. הוא חסר לכולנו. מאוד.

תמיר



אוהד ואני הכרנו בכיתה ט'. לא עבר זמן רב, עד שגילינו כי נולדנו בהפרש של שלושה ימים האחד מהשני. אבל את מסורת המסיבות המשותפות בביתי התחלנו רק שמונה שנים לאחר מכן.

היינו בני 23 במסיבה הראשונה, שהייתה בפורים. תכננו שכולם יגיעו מחופשים, אבל זה לא כל כך הצליח, דבר שלא פגם בשמחת החגיגה. שנה לאחר מכן המסיבה נפלה כמה שבועות אחרי פורים, אמנם לא היו תחפושות אבל היה שמח מאד. המסיבה השלישית והאחרונה שחגגנו ביחד הייתה בגיל 25 והייתה המוצלחת מבין כולן. כמו בתחילת המסורת, החגיגה יצאה בפורים. אוהד ואני החלטנו לשחזר את המסיבה הראשונה, אבל הפעם בחרנו נושא למסיבה - דמויות מסרטים ותוכניות טלוויזיה. כולם השקיעו ובאו מחופשים. אוהד ממש השקיע והתחפש לאדוארד מהסרט "המספריים של אדוארד", וממש נכנס לדמות.


אני זוכר שהוא חיפש בכל תל אביב בד אדום צר וארוך, ששימש כשטיח אדום בכניסה בשביל הניחוח ההוליוודי. כדי להשלים את האווירה, תלינו בבית פוסטרים של סרטים. חוץ מתחפושות, שטיח ותמונות, היה גם אלכוהול, והרבה. אוהד דאג שכולם ישתו ויהיו מבושמים, במיוחד הבנות. בכלל הוא דאג שיהיו הרבה בנות בכל מסיבה. וכמובן אי אפשר לשכוח את מיץ התפוזים. אוהד היה סוחט כמויות מטורפות של תפוזים, 30 קילו כל שנה, פשוט נכנס לטירוף סחיטה. בסוף כל מסיבה היינו צריכים לנקות ולסדר את הבית, דבר שלא קל בכלל במצב שכרות, וקשה עוד יותר כשאוהד מנסה להפיל אותך עם המגב.

המסיבות המשותפות היו נושא שיחה בין המשתתפים עוד תקופה ארוכה לאחר סיום המסיבה עדות להצלחתם הגדולה.

רועי


חזרה לתחילת העמוד